אני לא מתקשרת, לפחות על פי הפירוש המקובל למילה "תקשור": אני לא שומעת קולות, לא רואה דמויות ולא מבחינה בסמלים או מילים. פעם זה היה חשוב בעיני. רציתי שישויות זרות ידברו אלי, ניסיתי להקשיב, התאמצתי לשמוע ונדמה לי שבכמה פעמים אפילו הצלחתי. האמנתי שזהו שלב הכרחי בדרך הרוחנית, עדות לכך שהגעתי למקום גבוה. חשבתי שאם אני לא יכולה לתקשר - אני לא יכולה להיות "רוחנית".
היום אני יודעת שיש בינינו אנשים, שבאופן טבעי רואים ישויות שנסתרות מעין ומבחינים בקולות שאוזן רגילה אינה שומעת. אני יודעת שלאנשים אלו יש תפקיד בעולמנו זה, תפקיד שקשור ביכולת התקשור שלהם, ושכל אחד יכול לנסות לפתח את היכולת הזאת, אם הוא רוצה. אבל, חשוב מזה, הבנתי שהתקשור מגיע בדרכים רבות ושיש קול אחד שהכרחי שנשמע – הקול שלנו.
לפעמים כשאני מדריכה, מופנית אלי שאלה קשה, שעדיין לא נשאלתי בעבר. אני מקשיבה בתשומת לב לשואל, מציינת לעצמי שזו אכן שאלה טובה ותוהה על התשובה שאתן. אבל אז, עוד לפני שהשואל סיים את דבריו, אני יודעת את התשובה – תשובה חכמה, שגם אני מופתעת ממנה. גם זה תקשור. מאיפה הגיעה התשובה? מהמדריכים שלי? מתת המודע שלי? זה לא חשוב, העיקר שהיא הגיעה. לעיתים קרובות כשאני יושבת וכותבת, המילים זורמות כמו מעצמן ומתחברות אחת לשנייה מבלי שהספקתי לתכנן או לכוון אותן. כשאני קוראת אחר כך את הדברים שכתבתי, אני מופתעת – אני כתבתי את המילים האלו? מאיפה הן הגיעו? זה לא משנה, העיקר שנתתי להן לצאת. גם זה תקשור. במהלך מדיטציית הבוקר אני מבקשת לעיתים סימנים להמשך הדרך. לפעמים מגיעות התשובות כבר במהלך המדיטציה, אבל לא אחת מופיעים הסימנים במהלך היום, כמו במקרה, במשפט "סתמי" שנאמר ברדיו, בשיחה עם איש זר שנתקלתי בו ברחוב או בכתבה שהופיעה בעיתון. ההדרכה מגיעה בדרכים רבות. אני מתייחסת לכל אדם שנקרה בדרכי, אדם קרוב או זר, כאל מדריך. כמו בסדרה ג'ואן מארקדיה – אלוהים יכול להיות כל אחד, חשוב לדעת להקשיב.
כל כך הרבה רעש יש מסביבנו ובתוכנו: מכוניות, מזגנים, מוזיקה, טלוויזיה, אנשים, דעות, רעיונות, פחדים, זיכרונות, ציפיות, מטלות ... אנחנו שומעים רעשים מבחוץ וקולות מבפנים, שאינם מרפים לעיתים גם כשאנחנו ישנים. אבל מאחרי כל הקולות והרעשים מסתתר קול אחד, הקול היחיד שחשוב, קול נעים, צלול ובטוח – הקול שלנו, שלנו, של מי שאנחנו מתחת לכל התחפושות, של מי שהיינו לפני ומי שנהיה אחרי, של מי שלא מפחד, שמבין ורואה בבהירות. תקראו לזה האני הפנימי, האני האמיתי, האני העליון. לא משנה. העיקר שנדע להתחבר ולהקשיב לקול היחיד שחשוב – הקול שלנו. הוא מכיר אותנו, יודע מה טוב לנו, הוא יכול לכוון אותנו ולהסביר לנו.
איך שומעים את הקול שלנו? קודם כל צריך שקט, לפחות בהתחלה, עד שלומדים להפריד את הקול שלנו מהקולות האחרים שמדברים בתוכנו, קולותיהם של ההורים, בני הזוג, המורים, החברים וכו'. תהליך סינון הקולות הזרים והשארת הקול שלנו הוא תהליך שנמשך זמן לא קצר. לכן חשובות גם ההתמדה והסבלנות. ועל כל אלה יש להוסיף נכונות – נכונות ופתיחות לשמוע כל מה שיעלה.
וכשתחברו את כל אלה,
הוא יהיה שם, ברור וזקוף –
הקול שלכם.
(ואם אתם עדיין רוצים לתקשר עם ישויות אחרות, שמחוץ לעצמכם, יש דרכים לתרגל את זה. אבל זכרו – זה לא מה שחשוב).
המאמר לקוח מתוך גיליון מס' 16 של "ברומו של איזון" – מדריכים ותקשור.
מרצה למחשבים ומנחה סדנאות למודעות עצמית. 054-7712686 sarit@e-zoon.co.il
